מה שנראה כמו עיכוב בלמידה הוא לפעמים שיעור באהבה

יש רגעים שבהם נדמה שמשהו "לא עובד".

הילד שוב מתקשה לזהות את הצליל שתרגלנו.

המשפטים שלו עדיין לא תקניים

תרגילי החשבון מתבלבלים לו בעיניים.

והלב שלנו מתכווץ.

כאנשי חינוך, כהורים, אנחנו נמשכים לטפל בתוצאה:

להתעקש עוד קצת, לחפש עוד דרך, לשאול איפה הפער.

וזה חשוב, זה נכון, זה חלק מהתפקיד שלנו.

אבל לפעמים, כשאנחנו עוצרים רגע את המרוץ,

כשאנחנו מרימים עיניים מהמחברת אל הילד שמולנו

אנחנו מגלים אמת עמוקה יותר:

העיכוב בלמידה הוא לא הבעיה. הוא הסימן.

סימן שהילד צריך עוד ביטחון.

עוד חיבוק.

עוד מבט שאומר "אני איתך גם כשקשה, ולא רק כשקל לך להצליח".

כי יש ילדים שהלב שלהם צריך ללמוד שהוא אהוב, עוד לפני שהראש שלהם מצליח להבין שברים.

יש ילדים שהנפש שלהם מרפאת פצעים ישנים דרך השהייה,

דרך הפסקות, דרך "אני לא יכול" שהוא בעצם "אני לא בטוח שיאפשרו לי לטעות" או "אני לא שווה כלום אם אני לא יודע את התשובה".

וכשאנחנו נשארים שם, בלי לחץ, בלי אכזבה

רק עם נוכחות, חום והאמונה השקטה שלנו בהם

משהו נפתח.

משהו מתרפא.

ופתאום, מתוך ההשהייה, מגיעה קפיצה.

פתאום הילד מרשה לעצמו לנסות.

פתאום הוא לא בורח מקושי,

כי הוא לא מרגיש לבד או לא ראוי בתוכו.

זה לא קסם, זו אהבה.

אהבה שמרפאה פחדים, אהבה שמרפאה חוויות כישלון,

ואהבה שיודעת שלמידה אמיתית מתרחשת רק כשיש בה מקום ללב.

אז כשמשהו מתעכב אולי זו לא תקלה.

אולי זו הזמנה

לשיעור באהבה.