דרכים לחבר בין הרגישות שלך לאהבה עצמית

1. רגישות כתדר של הקשבה לעצמך

מה זה אומר:

רגישות היא היכולת שלך לקלוט רגשות, מצבים, תדרים – כמו מכשיר רדיו פנימי. אם תכווני את ההקשבה הזו פנימה – תוכלי להבין את הצרכים הכי עמוקים שלך.

איך עושים את זה בפועל:

עצרי כמה פעמים ביום.

שאלי את עצמך: "מה אני מרגישה עכשיו?"

בלי להסביר, רק להרגיש.

אחר כך תשאלי: "מה אני הכי צריכה ברגע הזה?"

דוגמה: את פתאום מרגישה לחץ בחזה. במקום להתעלם – את עוצרת, שמה יד, נושמת, ומגלה שבעצם את צריכה חיבוק, או מנוחה, או שקט.

2. רגישות ככלי ריפוי פנימי

מה זה אומר:

במקום לנסות "לתקן" את עצמך כשעולה רגש קשה – את פשוט נמצאת איתו, כמו אימא שיושבת ליד ילדה בוכה. בלי למה, בלי פתרונות. רק עם אהבה.

איך עושים את זה בפועל:

מזהים את הרגש.

אומרים לו בשקט: "אני רואה אותך. אני איתך."

אפשר גם לדמיין שאת עוטפת את עצמך באור חמים.

נשימה עמוקה… ונוכחות.

דוגמה: עולה עצב פתאומי. במקום לחשוב "אני שוב עצובה" – את לוחשת לעצמך: "עצב יקר, אתה מוזמן. אני איתך."

3. לכתוב לעצמך מכתבים רגשיים

מה זה אומר:

הרגישות שלך זקוקה למילים רכות. לכתיבה שהיא כמו חיבוק. כשאת כותבת לעצמך – את נותנת לקול הפנימי שלך להתגלות, ומזכירה לעצמך שאת לא לבד.

איך עושים את זה בפועל:

כותבת לעצמך כמו אל ילדה או כמו חברה אהובה.

בלי צנזורה. רק אמת, חמלה וקרבה.

דוגמה:

"אהובה שלי, אני רואה אותך. אני יודעת שאת עייפה. אני יודעת שאת מנסה כל כך. אין לי מילים לתאר כמה אני גאה בך. תני לעצמך לנוח עכשיו. מגיע לך."

4. להפוך את הרגישות לטקס יומי

מה זה אומר:

רגישות צריכה מסגרת רכה שתכיל אותה. טקס יומי – אפילו של 5 דקות – עוזר לך להזכיר לעצמך שאת קדושה בדיוק כפי שאת.

איך עושים את זה בפועל:

בוחרים זמן קבוע ביום – בוקר, ערב או אמצע היום.

מדליקים נר / שמים יד על הלב / נושמים / שואלים:

"מה אני צריכה לשמוע מעצמי היום?"

אפשר לסיים עם משפט חיזוק כמו:

"אני מרשה לעצמי להרגיש. אני טובה כמו שאני."

דוגמה לטקס קצר:

שמים מוזיקה שקטה, עוצמים עיניים, שמים ידיים על הלב, ולוחשים: "אני איתך. כל מה שתעברי – לא תעברי לבד."

5. להתיר לעצמך להרגיש – בלי שיפוט

הכוונה במשפט "להתיר לעצמך להרגיש – בלי שיפוט" היא לשחרר את עצמך מהמנגנון האוטומטי של שיפוט עצמי כלפי הרגשות שלך.

הרבה פעמים, כשאנחנו מרגישות משהו חזק – עצב, כעס, קנאה, בדידות, בלבול – עולה מיד קול פנימי שאומר:

“למה את מרגישה ככה? את אמורה להיות חזקה יותר... את מגזימה... שוב את בוכה?”

זה קול של שיפוט. הוא מבטל את הרגש במקום לתת לו מקום.

אבל רגש הוא לא אויב – הוא שליח. הוא בא לגלות לך משהו עמוק שדורש הקשבה.

וכשאת מאפשרת לרגש להיות שם, בלי לנסות לשנות אותו או לנתח אותו – את יוצרת בתוכך מרחב של אהבה עצמית.

איך זה נראה בפועל?

במקום לומר לעצמך:

"אוף, למה אני כל כך רגישה?" – תגידי:

"אני מרגישה משהו עמוק עכשיו. זה בסדר. אני מרשה לעצמי להרגיש את זה."

במקום להסתיר דמעות – תניחי להן לרדת. תגידי לעצמך:

"אני בוכה כי יש לי לב חי והלב שלי קדוש."

תכתבי ביומן או תאמרי בקול:

"אני לא יודעת בדיוק מה זה, אבל אני מרשה לרגש הזה לעבור בתוכי. הוא לא צריך להוכיח את עצמו כדי להתקיים."

וזה החיבור לאהבה עצמית.

כי אהבה אמיתית היא לא רק לחבק את עצמנו כשאנחנו מצליחות או יפות או חכמות,

אלא גם, ואולי בעיקר, כשאנחנו מרגישות שבורות, מבולבלות, רכות מדי או חזקות מדי.

אהבה עצמית היא להסכים להיות איתך גם כשאת לא יודעת איך להחזיק את עצמך.

באהבה אינוספית,

מיטל.